יום שלישי, 4 ביולי 2017

ראמן כן יהי רצון

כמו רבים אחרים, לפני שהגעתי ליפן, הידע שלי על אוכל יפני נבע בעיקר ממה שנמכר במסעדות 'יפניות' או אסייתיות בארץ ובעולם. בזכות דני, חברי שמתגורר ביפן מזה עשור, ידעתי שיש הבדלים גדולים בין האוכל היפני שנמכר מחוץ ליפן לבין זה הנמכר ביפן עצמה. ידעתי גם שהמטבח היפני עשיר יותר ממה שנדמה אבל רק אחרי שנחתתי פה בפעם הראשונה, בספטמבר 2013, התחלתי להבין את זה.

מאז אותו ביקור ראשון כבר הגעתי ליפן פעם נוספת וכמובן פעם שלישית שבמסגרתה הבלוג הזה נכתב. במהלך שני הביקורים הראשונים והרבה יותר מכך במהלך תשעת החודשים האחרונים, יצא לי לטעום ולהכיר מנות יפניות נוספות ומרתקות - אוקונומיאקי, סוקיאקי, יקיטורי, טאקויאקי, שאבו-שאבו ועוד.

אבל יש מנה אחת שמבחינתי עומדת בשורה הראשונה, אם לא במקום הראשון - ראמן. 

אני זוכר בדיוק מתי אכלתי את מנת הראמן הראשונה שלי. זה היה במהלך הביקור השני שלי ביפן, באוקטובר 2015. אחרי נחיתה באוסקה ומפגש עם דני ויוקי (אז ארוסתו, היום אישתו), הגעתי לקיוטו. אחרי יום ארוך של טיול בעיר מצאתי עצמי מגיע לאיזור שוק נישיקי ושני רחובות הקניות שנמצאים ממזרח לו בשעת ערב מאוחרת ועם בטן מקרקרת. עברתי בין המקומות השונים מנסה למצוא משהו שיגרום לי לעצור ולהחליט לשבת לאכול. 

יפן היא כנראה המקום היחיד בעולם בו אפשר לאכול במסעדה שהזמנת המזון בה מתבצעת במכונה הניצבת בכניסה. המכונה מציגה את כל סוגי המנות הקיימים, מכניסים כסף, לוחצים על הכפתור הרצוי והמכונה פולטת כרטיס קטן שאותו מוסרים לאיש צוות שנמצא בתוך המסעדה. איש הצוות מוביל את הסועד למקום ישיבה, לוקח חצי מהכרטיס (כמו ביקורת בקולנוע) ותוך מספר דקות המנה שהוזמנה נוחתת על השולחן מול הסועד.

מכונה כזו משכה את תשומת ליבי בעודי מסתובב ותוהה מה לאכול. נזכרתי שבביקור הראשון ביפן, יחד עם אבי, נכנסנו למקום כזה וכשהוא ראה את המכונה, הוא נרתע מהרעיון והלכנו למקום אחר. החלטתי שאני חייב לנסות את זה פעם אחת. 

התקרבתי אל המכונה והצצתי במנות המוצגות בה. הצלחתי עם היפנית המוגבלת שלי (אז הייתי אחרי שנתיים של לימודי יפנית בארץ), לקרוא שמדובר בעיקר במנות ראמן. הסתקרנתי. שמעתי את השם, ידעתי בערך במה מדובר אבל לא יצא לי לנסות. בחרתי מנה שנראתה לי הכי פחות הרפתקנית. בדיעבד היה מדובר בראמן 'רגיל' עם חתיכות בשר חזיר, ביצה כמעט קשה, פיסת אצה ובצל ירוק. 

בזמן שאני מנהל את ענייני מול המכונה, נפתחה דלת המסעדה ואחת העובדות, יפנית צעירה ויפה עם סינר ומטפחת לבנה על ראשה, עמדה והמתינה שאסיים להזמין (או שהיא באה לבדוק אם הגאיג'ין מסתבך עם המכונה וצריך עזרה). אחרי שקיבלתי את הכרטיס, הגשתי לה אותו והיא קרעה חצי ממנו, הגישה לי את החצי השני והובילה אותי למקום ישיבה. תוך כדי כך היא צעקה אל עבר המטבח את שם המנה שהזמנתי.

המסעדה הייתה כמעט ריקה ותוך מספר דקות נחתה לפני קערה ענקית מלאה בראמן מהביל, צבעוני ומריח נפלא. בעודי תוהה כיצד להתחיל לאכול את המנה העצומה הזו, הצצתי בזהירות לשמאלי, אל היפני הצעיר בחליפה, סאלרימן קלאסי, ששאב את אטריות הראמן שלו בקולי קולות. 

במהלך ההכנות שעשיתי לטיול הראשון והשני ליפן, קראתי על המנהג של שאיבת האטריות ברעש אבל זו הייתה הפעם הראשונה שיצא לי לחוות אותו ב'שידור חי'. שאיבת האטריות בקולי קולות נעשית למעשה על מנת לקרר אותן על ידי שאיבת כמות אויר גדולה יחד איתן לחלל הפה (כמובן שהיפנים עושים זאת באופן טבעי ומקצועי. רק לאחרונה, אחרי תשעה חודשים ביפן, אני מתחיל סוף סוף לקלוט את השיטה). 

מה שהתרחש בחצי השעה מהרגע שקערת הראמן נחתה לפני על השולחן, חקוק במוחי עד היום כאחת מחוויות האוכל הנפלאות ביותר שחויתי. מהכף הראשונה שלגמתי מאותו ראמן ועד פיסת האטריה האחרונה שאכלתי, הרגשתי שאני נכנס לעולם חדש של טעמים, ריחות ועונג. זה היה כ"כ טוב שבכיתי מאושר. בלי להגזים. 

כשסיימתי את קערת הענק ונשענתי לאחור, חשבתי לעצמי - כן, זה אחד הרגעים שבשבילם שווה לחיות. 

החזרה שלי ליפן לפני תשעה חודשים הייתה מלווה ברצון למצוא שוב את אותה מסעדה שבה אכלתי את הראמן ההוא. בעזרת גוגל לא הצלחתי למצוא אותה ורק אחרי שלושה ביקורים נוספים בקיוטו, הצלחתי בסוף לאתר את המקום... רק כדי לגלות כמה שבועות לאחר מכן, תוך שיטוט מקרי באוסקה שמדובר למעשה ברשת של מסעדות ראמן.. ראיתי לוגו מוכר וכשתהיתי על כך באוזניו של חבר ללימודים הוא אמר: 'אה, כן, זו רשת שקיימת בכל יפן..' 

כן, ראמן שמוכן כמו שצריך יכול להיות אלוהי ויכול לגרום לאוכל אותו לבכות מאושר. אבל מהו בעצם ראמן?

מקורו של הראמן אינו ברור. חלק מהדעות לגבי מקור הראמן, טוענות כי הראמן הגיע מסין. דעות אחרות טוענות כי הראמן הומצא ביפן בתחילת המאה ה-20. המילה 'ראמן' היא כנראה ירושה לשונית מהמילה הסינית Lamian (拉麵). עד שנות ה-50 של המאה ה-20, ראמן נקרא ביפן Shina Soba (支那そば) שפירושו מילולית 'סובה סינית'. כיום הוא נקרא Chuuka Soba (中華そば) (שגם פירושו 'סובה סינית') או פשוט - ראמן (ラーメン).

סביב שנת 1900, מסעדות שהגישו אוכל בסגנון סיני מקנטון או שנגחאי, הציעו מנות פשוטות של ראמן עם מספר תוספות וציר המבוסס על מלח ועצמות חזיר. סינים רבים שהתגוררו ביפן, מכרו אוכל מעגלות אותן דחפו או משכו ברחובות. בעגלות אלו נמכרו מנות ראמן וגיוזה לפועלים. עד תחילת תקופת שווה (Shoowa), ראמן הפך לבחירה פופולרית בקרב אלו שבחרו לאכול בחוץ. מסעדה המתמחה רק בראמן נפתחה לראשונה ב-1910 ביוקוהאמה.

אחרי מלחמת העולם השניה, סוגים שונים וזולים של קמח הגיעו ליפן מארה"ב והציפו את השוק. באותו זמן המוני חיילים יפנים חזרו הביתה מסין וממקומות אחרים בהם היו מוצבים, שם למדו להכיר את המטבח הסיני. רבים מהם פתחו בכל רחבי יפן מסעדות שהציעו אוכל בסגנון סיני. אכילת ראמן עדיין נחשבה למאורע מיוחד כשיוצאים לאכול מחוץ לבית.

ב-1958 המציא מומופוקו אנדו, יפני עם שורשים טאיוואנים, את האינסטנט-ראמן. בסקר שנערך ביפן, נקבע כי האינסטנט-ראמן היא ההמצאה היפנית החשובה ביותר של המאה ה-20. המצאה זו אפשרה לכל אחד להכין משהו שקרוב לראמן אמיתי, פשוט ע"י הוספת מים רותחים.

החל משנות ה-80, ראמן הפך לסמל תרבותי יפני. במקביל, סוגים שונים של ראמן נוצרו באיזורים שונים ביפן וניתן להזמין אותם במסעדות שונות לפי שמותיהם האיזוריים. ב-1994 נפתח ביוקוהאמה מוזיאן הראמן הראשון.

כיום יש לא מעט סוגים של ראמן שמובחנים בעיקר לפי האיזורים השונים מהם הם מגיעים אבל גם לפי יצרנים שונים. ניתן לחלק ראמן לסוגים שונים בעיקר לפי האטריות והציר המשמשים להכנתו.

איטריות ראמן מיוצרות בעיקר מארבעה מרכיבים עיקריים - קמח חיטה, מים, מלח וקאנסוי (Kansui). הקאנסוי הוא סוג של מים מינרלים המכילים נתרן פחמתי ואשלגן פחמתי (מלח לבן). מקור הקאנסוי הוא במונגוליה הפנימית והוא מרכיב חיוני באטריות ראמן ונותן להן את צבען הצהבהב.

המרק שמהווה את ליבו של הראמן, מבוסס על ציר עוף או חזיר בתוספת של מרכיבים שונים כמו אצות, שבבי טונה, סרדינים מיובשים, עצמות בקר או חזיר, פטריות שיטאקה ובצל. 

כל ראמן מכיל בד"כ מרק, אטריות ותוספות שונות כמו מספר חתיכות של בשר בטן חזיר, לבבות במבוק, בצל ירוק, קאמאבוקו (מעין 'נקניק' העשוי מדגים), אצות נורי, ביצה קשה, נבטי שעועית או פלפל שחור. יש כמובן תוספות רבות אחרות שמופיעות בגרסאות מקומיות יותר של ראמן.

קיימים ארבעה טעמים עיקריים לראמן:

סויה (Shōyu - 醤油) - הטעם הותיק ביותר של ראמן. ציר המרק חום צלול ומבוסס על עוף וירקות עם הרבה רוטב סויה. התוצאה היא מרק בעל טעם ברור ומלוח ועם זאת, עדין. בראמן מסוג זה יוגשו בד"כ אטריות מסולסלות.

מלח (Shio) - ציר המרק בהיר, צלול וצהבהב. הציר מבוסס על הרבה מלח וכל שילוב של עוף, ירקות, דגים ואצות. לעיתים הציר מבושל עם עצמות חזיר (אבל בלי הרתחה שלהן שמיועדת בד"כ ליצירת ראמן טונקוטסו Tonkotsu - הראמן שצבעו לבן). כתוספות, במקום בטן חזיר לעיתים הוא מוגש עם כדורי בשר עוף קטנים שזיפים כבושים וקאמאבוקו לבן עם דוגמה בורוד. סוג זה של קאמאבוקו מופיע בעיקר בראמן שנקרא 'נארוטו' (ע"ש דמות מתוך סדרת אנימה שראמן מסוג זה הוא המנה החביבה עליה). האטריות בד"כ ישרות.

מיסו - ראמן שהופיע בשוק מאוחר יחסית, ב-1965. זהו ראמן שפותח בהוקאידו (וגם מכונה 'ראמן הוקאידו'). ציר המרק מוכן מכמות גדולה של מיסו (משחה שנוצרת מהתססה של אורז, סויה, מלח ושמרים) יחד עם ציר עוף או דגים שמן מאוד. המרק המתקבל סמיך, מעט אגוזי ומתקתק. תוספות לראמן מיסו הן בד"כ משחת שעועית חריפה, תירס עם חמאה, כרישה, בצל, נבטי שעועית, בשר חזיר טחון, כרוב, שומשום, פלפל לבן ושום קצוץ. האטריות בד"כ עבות, מסולסלות וקשות למחצה (אל-דנטה).

קארי - גם ראמן זה הגיע מהוקאידו ב-1965. ציר המרק מוכן בד"כ מעצמות חזיר וירקות המתובלים בקארי. האטריות בד"כ מסולסלות ועבות. תוספות אופייניות הן בשר חזיר בגריל, אצות ואקאמה ונבטי שעועית.

תת-סוג של ראמן הוא 'ראמן לבן' או ראמן טונקוטסו Tonkotsu (לא לבלבל עם טונקאטסו שזה בעצם שניצל חזיר יפני). הציר מבוסס על עצמות חזיר וצבעו בהיר וחלבי ומרקמו סמיך ושמנוני.

בערך מרגע היוולדו של הבלוג הזה, ידעתי שאני חייב לכתוב על ראמן ולכן התחלתי לצלם את מנות הראמן שיצא לי לאכול פה מאז שהגעתי ליפן באוקטובר 2016. ואם נשארתם אדישים עד עכשיו ולא מרגישים רצון עז לחסל קערת ראמן, אולי התמונות יעשו את העבודה.

אז קדימה:

1. אינסטנס ראמן - אני מתחיל מהראמן הזה דווקא כי איכותו מן הסתם לא יכולה להתחרות באיכות של ראמן טרי שהוכן במסעדה. אבל בתור אדם שזמנו מלא בלימודי יפנית ועבודה ותקציבו מוגבל, לעיתים, ראמן כזה, הוא הדרך הקלה ביותר להשביע רעב כשעסוקים ואין זמן ללכת לסופר או לבשל.

כאמור, המצאת האינסטנט-ראמן נחשבת בעיני יפנים רבים להמצאה החשובה ביותר שיצאה מיפן במאה ה-20 ונותנת את היכולה לכל אחד, גם כאלו חסרי כל כישורי בישול, את האפשרות ל'הכין' ראמן. אבל גם אינסטנט ראמן מגיע ברמות שונות של פשטות הכנה.  הפשוט ביותר הוא הראמן בכוס - Cup Ramen, כפי שהוא קרוי ביפן. המנה הזו היא הסבתא של ה'מנה חמה' שמוכרת לנו מהארץ - כוס קלקר או פלסטיק עם קוביית אטריות מיובשות ואבקה שבתוספת מים רותחים ו-5 דקות הופכים למנת ראמן. מנות כאלה אפשר למצוא בכל סופר וקונביני ויש גם מכונות אוטומטיות למכירת ראמן כזה.

הרמה המתקדמת יותר והנפוצה ביותר היא אריזה המכילה קוביית אטריות ראמן מיובשות ושקית אחת או שתיים של אבקות. בישול האטריות במים רותחים למספר דקות והוספת האבקה תוך כדי בישול או אחרי, נותן מנת ראמן בסיסית. בכל סופר נמכרים סוגים שונים של ראמן כזה ובנוסף, כדי להפוך את המנה לקרובה יותר לדבר האמיתי, נמכרות בסופר התוספות השונות שאפשר למצוא בראמן טרי (חתיכות בשר חזיר, בצל ירוק וכו'). העלות של מנת רמת כזו נמוכה מאוד והן נמכרות גם באריזות חיסכון המכילות 5-6 מנות בודדות. 

הגרסה המתקדמת ביותר היא המנות הארוזות שרק צריך לחמם ואפשר לאכול ישירות מהאריזה. במנות אלו האטריות לא מיובשות ואורך חיי המדף שלהן קצר יותר, אבל הן בעלות טעם פחות תעשייתי.

אצלי בארון יש תמיד כמה אריזות של הסוג השני לשעת חירום בימים בהם אין לי זמן או כוח לבשל או לעשות קניות. כדי שלא יהיה משעמם, אני משתדל בד"כ להוסיף בשר כלשהו למנות האלו, כמו למשל חתיכות של בייקון יפני (או כמו שהוא מוכר ברוב העולם כהאם) או פרוסות בשר בסגנון שמזכיר פרשוטו (אבל הוא לא) ונמכר פה בכל סופר ופוריקקה. לפוריקקה מגיע פוסט נפרד אבל מדובר בתערובות תיבול שונות שמוסיפים בד"כ לאורז לבן. לחלק מהפוריקקה יש מרקם ומראה של מזון לדגים באקוואריום, אבל כשמוסיפים אותו לאורז הוא משדרג אותו מאוד. סוג אחר של פוריקקה הוא פשוט שומשום בטעמים שונים. אני מחבב את הפוריקקה שומשום וסוג נוסף שמכיל שבבי דג בוניטו מיובש ומוסיף אותם לאורז לבן או לאינסטנט ראמן.

 אינסטנט ראמן בתוספת בייקון יפני, נקניקיה חתוכה ופוריקקה

2. Ramen Musashi Namba - מסעדת ראמן קטנה וזולה באיזור ניפונבאשי באוסקה. הגעתי לשם עם חברים ללימודים בשבוע השני שלי פה. המנות לא ענקיות אבל משביעות. אכלתי פה פעמיים. פעם אחת ראמן לבן ופעם שניה ראמן סויה. כמו במסעדות רבות אחרות, גם פה ניתן להזמין את הראמן לבד או כחלק מסט הכולל מנת אורז, חמוצים יפנים ואפשר לקבל גם מנה מוגדלת של בשר חזיר בתוך הראמן.
מיקום: ראמן מוסאשי

 ראמן לבן של ראמן מוסאשי

ראמן סויה של ראמן מוסאשי

3. רשת קמקורה ראמן - רשת מסעדות ראמן המפורסמת מאוד בכל יפן ויש לה יותר מסניף אחד בכל עיר גדולה. באוסקה עצמה יש לפחות שלושה סניפים שאני ראיתי - אחד באיזור אומדה ועוד שניים באיזור נאמבה-שינסאיבאשי. כמו המסעדה הראשונה שבה אכלתי ראמן בקיוטו, בכל סניפי קמקורה, ניצבת מכונה בה אפשר להזמין את המנה הרצויה. בזמן הקניה ניתן לבחור אם להגדיל את המנה או להזמין אותה כחלק מארוחת סט הכוללת גם גיוזה ומנת אורז. מנות הראמן של קמקורה גדולות כך שארוחת סט יכולה להותיר גם את האדם הרעב ביותר, מעולף מעודף אוכל. 

הראמן הקלאסי של רשת קמקורה שנקרא 'אוישי ראמן' (הראמן הטעים, אוישי=טעים), הוא ראמן סויה. המרק מכיל כמות גדולה של כרוב קצוץ בנוסף לתוספות הרגילות של בשר חזיר, ביצה קשה (למחצה) וכו'. אתר האינטרנט של הרשת מגיע גם בגרסה אנגלית עם תפריט עשיר בתמונות ומעורר תיאבון.
אתר האינטרנט של קמקורה ראמן: http://kamukura.co.jp/en/

ראמן סויה של קמקורה ראמן
 ראמן סויה של קמקורה ראמן כחלק מארוחת סט עם גיוזה ומנת אורז

4. רשת Ippudō Ramen - לראמן הזה הגעתי ביום גשום במיוחד בתחילת אפריל. אחרי ביקור קצר בארץ, חזרתי ליפן בדיוק לתקופת הסאקורה (פריחת הדובדבן). מספר ימים אחרי שחזרתי הצטרפתי לקבוצת Meetup מקומית לסיור סאקורה בפארק באנפאקו שנמצא מצפון לאוסקה במקום שבו נערך יריד אקספו העולמי ב-1970. אחרי האקספו, המקום הפך לפארק ענק ולצידו נבנה מרכז מסחרי עצום עם בתי קולנוע, חנויות ומסעדות רבות. תקופת הסאקורה מאופיינת בפריחה מטורפת של עצי הדובדבן אבל גם בגשמים עזים ובאותו יום שיצאנו לפארק, נפלנו על יום גשום במיוחד. אחרי שעה בערך, אנדי, מארגן הסיור הבין שהגשם בעייתי והקבוצה התפצלה - חלק המשיכו עם אנדי והשאר (ואני ביניהם), החליט לפרוש ולמצוא מחסה מהגשם במרכז הקניות הענק. 

בקומה השניה, כמו בכל קניון בעולם, יש רחבת מזון ובה מסעדות שונות. אחת מהן היא מסעדה מהרשת של Ippudō. בחרתי ארוחת סט של ראמן לבן ולצידו תבשיל של אורז עם בשר חזיר. לרשת הזו יש סניפים במקומות נוספים. אחד מהם נמצא ממש ליד תחנת נאמבה הענקית, אז לא חייבים לנסוע עד לפארק כדי להנות מהראמן הזה (אם כי כדאי מאוד לבקר בפארק בלי קשר לראמן..).
המיקום של סניף Ippudō בנאמבה. 

ראמן לבן ותבשיל אורז עם בשר חזיר של Ippudō Ramen

5. Mitsuka Bose Ramen - ללא ספק אחת ממנות הראמן הטובות ביותר שאכלתי. מיטסוקה בוס נמצאת שני רחובות מבניין אומדה סקיי, צמד המגדלים המפורסמים ביותר באוסקה שבראשם תצפית מרשימה על העיר כולה.

לולא דני, חברי הישראפני, לא הייתי מגיע לשם. המטרה העיקרית בהגעה לאיזור, הייתה ביקור בפאב בשם Craft Beer Base שנמצא ממש מעבר לפינה וחגג חמש שנים לקיומו. הפאב, שמתמחה בעיקר בבירות קראפט הוא אחד המובילים בסצינת בירות הקראפט ששוטפת את איזור קנסאי (התופעה הזו גם היא נושא לפוסט נפרד). אחרי סיבוב אחד של בירות, נכנסנו למסעדת הראמן כדי שנוכל להמשיך לשתות על בטן מלאה. התפריט של מיטסוקה בוס מכיל סוגי ראמן מכל רחבי יפן ומכל הסוגים. בין השאר ניתן למצוא שם מנה מיוחדת של ראמן שבה האטריות וציר המרק מוגשים בנפרד. כדי לאכול לוקחים אטריות עם המקלות, טובלים בציר המרק ואוכלים. אני בחרתי ראמן בסגנון הוקאידו שהוגש עם ... תירס. המחירים במסעדה זו מעט יקרים יותר ממסעדות ראמן אחרות, אבל איכות המנות בהחלט מצדיקה את העלות הנוספת. גימיק נחמד במסעדה זו היא התפריט שמעוצב כעיתון.
המיקום של  Mitsuka Bose
האתר של המסעדה (יפנית בלבד): https://mitsukabose.com/archives/menu

 הוקאידו ראמן של Mitsuka Bose

התפריט של Mitsuka Bose

6. Ramen Toride - מסעדת ראמן קטנטנה באחד הרחובות סביב תחנת נאמבה הענקית. למקום הזה הגעתי בזכותו של אקיינו, בחור אינדונזי שלומד איתי והציע לי להצטרף אליו. המסעדה הקטנה הזו שמכילה 6-7 מקומות ישיבה בלבד לאורך דלפק, מגישה 5-6 סוגים שונים של ראמן שהתוספות שלהם מבוססות על מאכלי ים בעיקר. מנת הדגל של המקום היא ראמן לבן עם בשר צדפות. מכיוון שגיליתי בדרך הקשה שאני כנראה רגיש לצדפות, לקחתי את המנה מספר שתיים בתפריט - ראמן סויה עם שרימפס. המנות צבעוניות מאוד וקערות המרק מיוחדות ובעלות צורה לא אחידה (נראות כמו קערות בעבודת יד ולא משהו תעשייתי, אבל כנראה לא באמת עבודת יד.. ).

ישיבה במקום הזה בערב גשום תגרום לכם להרגיש לרגע כאילו נכנסתם לסט של 'בלייד ראנר' - מרימים את הברזנט השקוף למחצה שמהווה את ההפרדה בין הרחוב למסעדה, נכנסים, מתיישבים ומזמינים.  
המיקום של Ramen Toride
(סמוך מאוד למקום זה נמצא סניף של דון קיחוטה)
אתר האינטרנט של המסעדה (יפנית בלבד): http://kaipaitan.com/

 ראמן שרימפס של Ramen Toride
 
 מנת הדגל של Ramen Toride - ראמן צדפות

 8. Akasatana Noodle - מסעדת ראמן זו ממוקמת באחד המסדרונות בקומה B1 (קומה 1-) של תחנת נגויה הענקית. אחרי יומיים של טיול בנגויה וסביבתה, ובערך שעה לפני שעלינו על השינקנסן חזרה לאוסקה, חיפשנו מקום לאכול. מזג האויר הגשום שליוה אותנו במשך כל היום, עודד אותנו לבחור בראמן. אחרי שכמעט נואשנו למצוא מקום במחיר סביר בתוך התחנה, ריצ'רד, שותפי לטיול בנגויה, שם לב למקום הזה ושתי דקות לאחר מכן ישבנו והזמנו. כמו ברוב המקומות האחרים, גם פה, היה מבחר של מנות ראמן מסוגים שונים אבל הראמן שבחרתי היה ראמן לבן ואחרי שקיבלתי אותו ראיתי שהוא לא סתם ראמן לבן אלא ראמן נארוטו.
המיקום של
Akasatana Noodle
אתר האינטרנט של המקום (יפנית בלבד): http://www.hassyu.co.jp/category01/index01.html

ראמן נארוטו ב- Akasatana Noodle

9. Tenkaippin Ramen - המקום האחרון ברשימה הזו, הוא דווקא המקום הראשון בו אכלתי ראמן. כשאכלתי שם בפעם הראשונה לא ידעתי שמדובר ברשת מסעדות שנמצאת בכל קנסאי (וכנראה גם מעבר לקנסאי). לפני שחזרתי ליפן החלטתי שאני חייב למצוא את המקום הזה שוב. ביקרתי בקיוטו שלוש פעמים לפני שהצלחתי לאתר את המקום המדויק (בגוגל פשוט לא הצלחתי). כשהגעתי לשם סוף סוף, במסגרת טיול עם חברים לכיתה במהלך חופשת החורף, בדצמבר 2016 ועמדתי ממול, סאמי, שראה את ההתלהבות שלי אמר: אה, זו הרשת שראינו גם באוסקה, זוכר?

רשת זו גם פועלת בשיטת מכונת הממכר בכניסה למסעדה וגם ברשת זו יש מגוון של מנות ראמן. אני מצרף פה את מיקומו של הסניף בו אכלתי בפעם הראשונה. תמונה של המנה לצערי אין לי. הייתי אז רעב מדי מכדי לחשוב על לצלם. 
מיקום סניף Tenkaippin ליד שוק נישיקי בקיוטו
האתר של הרשת: http://www.tenkaippin.co.jp/

רעבים כבר? מיצאו לכם מסעדת ראמן. באמת שלא משנה איזו. רוב הסיכויים שאם היא נמצאת ביפן, צפויה לכם חויה טובה.

בתאבון! いただきます


*כל התמונות בפוסט זה צולמו ע"י עמרי מתתיהו. אין להשתמש ללא אישור*














יום שבת, 7 בינואר 2017

אוסקה, לא מה שחשבתם

על אוסקה שמעתי בפעם הראשונה לפני כ-11 שנים כאשר דני, חברי שמתגורר בה מזה עשור, סיפר לי שהוא נוסע לאוסקה לשנה ללמוד יפנית. דני היה אז סטודנט באוניברסיטת תל אביב ולמד בחוג למזרח אסיה על יפן ואת השפה היפנית. הוא נסע במסגרת תוכנית של משרד החינוך היפני עבור סטודנטים מצטיינים. אחרי שנסע, לא רצה לחזור. 

לקח לי כ-8 שנים מאותו יום ועד שהגעתי בעצמי ליפן בפעם הראשונה (על הטיול ההוא אפשר לקרוא בשלושת הפוסטים הראשונים בבלוג הזה). התחלתי את הטיול באוסקה בעיקר בגלל שדני גר פה ורציתי לפוגשו ולראות היכן הוא חי וגם כדי שתהיה לנו נחיתה רכה ביפן.

כאשר קראתי על יפן במסגרת ההכנות לטיול, אוסקה לא התבלטה במיוחד כנקודת עניין בטיול פה. רוב המטיילים מגיעים ליפן לתקופה של שבועיים - שלושה וכדי להספיק לראות כמה שיותר במדינה לא קטנה עם המון אטרקציות, נאלצים להתמקד בד"כ במקומות שנמצאים על הקו של טוקיו - קיוטו עם חריגות קטנות לאיזור האלפים או להירושימה. על אוסקה, שלא פעם משמשת כשער כניסה או יציאה למטיילים בגלל שדה התעופה קנסאי שנמצא בסמוך אליה, במקרים רבים, פשוט מדלגים. מי שנוחת בה או ממריא ממנה ובוחר להתעכב בה בגלל זה, בד"כ עושה כן ליום או יומיים. במקרים רבים אחרים, ממליצים למי שאי לו יותר מדי זמן ביפן, לקפוץ לאוסקה מקיוטו לחצי יום משעות אחר הצהריים ועד הרכבת האחרונה כדי לחוות את העיר ובעיקר את סצינת האוכל וחיי הלילה שלה.

גם מדריכי טיולים שונים, הן מודפסים והן אונליין, בד"כ נוטים לספק מידע מצומצם ולא מורחב על אוסקה והעניין בה לרוב מסוכם ב - 'אוסקה היא העיר השלישית בגודלה ביפן. אין בה יותר מדי נקודות עניין לתיירים והאטרקציות העיקריות בה קשורות לקניות, אוכל וחיי לילה'. 

אלא שאחרי שני ביקורים בעיר ואחרי שלושה חודשים של מגורים בה אני יכול לומר שיש באוסקה יותר ממה שנדמה. אני לא אעיז ואומר שאפשר לבלות פה שבוע, אבל יומיים עד שלושה בהחלט יכולים להיות מלאים בעניין שלא קשור לאו דווקא בקניות, אוכל או בילויים. 

השתדלתי לחלק את הרשימה לקטגוריות לפי אטרקציות, קניות, בילויים, אוכל ומקומות בסביבה הקרובה של העיר (עד שעה נסיעה ברכבת).

אטרקציות:

Umeda Sky Building - זו אולי האטרקציה המפורסמת ביותר באוסקה. מגדלי אומדה סקיי ושתי הקומות שמחברות ביניהם בחלקם העליון, נבנו בסוף שנות ה-90 והפכו לסימן ההיכר של העיר. 'הגשר' שבנוי בין שני המגדלים משמש כנקודת תצפית. בין הבניינים יש גן עירוני וקומת המרתף משמשת כשוק (בדומה לכל דיפאטו אחר ביפן). 

דוטונבורי (Dotonbori) - עוד אחד מסמליה של העיר. חלק זה של איזור נאמבה מהווה את המרכז של נאמבה והמרכז שלו הוא גשר אביסו (ולא דוטונבורי!) שמחבר בין רחוב הקניות אביסובאשי (Ebisubashi) לרחוב הקניות שינסאיבאשי (Shinsaibashi) ומהווה נקודת מפגש בעיקר לתיירים. מתחם דוטונבורי עצמו נמצא על הגדה הדרומית של תעלת דוטונבורי מצפון לתחנות התחתית נאמבה (Nanba - השם נאמבה נרשם עם נ' אבל מבוטא עם מ') וניפונבאשי (Nipponbasi) . האיזור כולו מאופיין בעשרות מקומות אוכל, חנויות והמוני תיירים. 
גשר אביסו הוא כאמור ליבו של האיזור כולו ומה שמזוהה איתו הכי הרבה אלו שלטי הניאון העצומים של בירת אסהיי והאיש הרץ של גליקו, החברה שמייצרת את הפוקי הידוע.

האקווריום קאיוקאן (Kayukan) - האקווריום העצום הזה ששוכן בחלקה המערבי של העיר, בסמוך לים, הוא אחד הטובים בעולם ולדעתי, הטוב ביותר שראיתי. הנושא העיקרי בו הם החיים סביב טבעת האש הפסיפית, אותה שרשרת הרי געש תת-ימית שמקיפה את הלוחות הטקטונים הפסיפים ושיפן יושבת בשוליה המערביים (ולכן מועדת לרעידות אדמה). בסמוך לאקוואריום ישנו גלגל ענק מרשים שמואר בלילות.

אולפני יוניברסל יפן - USJ - אחד מפארקי הנושא הגדולים ביפן והמתחרה הגדול של פארקי דיסני שנמצאים בסמוך לטוקיו. הפארק העצום נמצא בחלקה הצפון מערבי של העיר (מצפון לאקאווריום) ובצמוד אליו נבנה מרכז קניות פתוח שמכיר חנות מפעל של גאפ ומסעדות רבות, ביניהן הארד רוק קפה אוסקה. במתחם זה ישנו גם מוזיאון קטן שמוקדש כולו לטאקויאקי - מעדן של כדורי בצק ממולאים בתמנון - שנמכר בכל פינה באוסקה ונחשב לאחד מהמאכלים המקומיים המאפיינים את העיר.

מוזיאון המדע - נמצא באיזור קיטה (קיטה = צפון ביפנית) מדרום לאיזור אומדה. למרות שהמוזיאון כולו ביפנית, רוב המוצגים אינרטאקטיבים כך שילדים בכל הגילאים יוכלו להנות מהתנסות במשחקי מדע. כניסה למוזיאון עולה כ-400 ין למבוגר. באותו מתחם נמצא גם המוזיאון הלאומי לאמנות של אוסקה. 

טירת אוסקה - נבנתה לראשונה ב-1583 ונהרסה ונבנתה מחדש מספר פעמים. במלחמת העולם השניה, אחרי הפצצות אמריקאיות מסיביות על העיר, נחרבה הטירה לאחר שנפגעה בהפצצות והתחמושת שאוחסנה בה התפוצצה. ב-1995 אישרה הממשלה היפנית שיחזור נוסף של הטירה והמבנה המרכזי המשוחזר בנוי מבטון (בניגוד לשחזורים אחרים הבנויים מעץ). הטירה עצמה ריקה אך במתחם נמצא המוזיאון של העיר אוסקה ובנוסף קבורה במתחם קפסולת זמן שנקברה שם בסוף יריד אקספו שנערך בעיר ב-1970. 

מקדש שיטנוג'י (Shitennoji) - כמו כל עיר אחרת ביפן, גם אוסקה מלאה במקדשים בגדלים שונים. הגדול ביותר הוא המקדש הזה שנמצא ממזרח לאיזור נאמבה, בחלק הצפוני של רובע טנוג'י (Tennoji). המקדש הוא מקדש בודהיסטי ונחשב לאחד העתיקים ביותר ביפן. הנסיך שוטוקו הקים אותו בשנת 593 לספירה אך המבנים שבו נבנו מחדש מספר פעמים לאורך השנים, בפעם האחרונה, ב-1963. אחד המבנים הבולטים במקדש הוא פגודה בת 5 קומות. בכל 20 ו-21 לחודש נערך במתחם המקדש שוק פשפשים שבו כ-300 דוכנים בהם ניתן למצוא כל דבר כמעט. 

מגדל טסוטנקאקו (Tsutenkaku) - שם המגדל הנמצא בחלקו הדרומי של רובע נאניווה, משמעו 'המגדל שנוגע בשמיים'. נבנה במקור ב-1912 בדוגמת מגדל אייפל ושער הניצחון והיה מחובר ברכבל לפארק שעשועים סמוך. בשנת 1943 נפגע קשות בשריפה אך במקום שישופץ, הוא פורק והברזל שלו שימש למאמץ המלחמתי. לאחר המלחמה, הקימו התושבים לובי להקמת המגדל האהוב מחדש. לשם כך הוקמה חברה פרטית בשם 'טסוטנקאקו קאנקו' והמגדל החדש עוצב כמגדל בעל שמונה פאות. המגדל מפורסם גם בזכות תאורת הנאון שלו שבולטת למרחקים בלילות וצבעה משתנה לפי העונות (בעונת הסאקורה צבעה ורוד). הכניסה אליו היא דרך המרתף שתחתיו ועליה לתצפית עולה 700 ין למבוגר. סביב המגדל ניתן למצוא מספר גדול של מסעדות קושיקאצסו - ירקות, בשר ודגים בטמפורה. 

מגדל אבנו הארוקאס (Abeno Harukas 300) ומתחם תחנת טנוג'י - מגדל זה בחלק הדרומי של טנוג'י, נחשב לגבוה ביותר ביפן נכון להיום. ה-300 בשם המגדל מעיד על גובהו - 300 מטרים. במגדל שתי נקודות תצפית - אחת בקומה ה-16 אליה ניתן להגיע ללא תשלום. בקומה זו נמצאים גם מוזיאון לאמנות ובית קפה מצוין; השניה, בקומות  58 עד 60. הגישה לתצפית העליונה היא מהקומה ה-16 והעליה אליה כרוכה בתשלום של 1500 ין. בקומות התחתונות של המגדל ישנו כלבו הנחשב לגדול ביותר ביפן. הוא משתרע על שני בניינים המחוברים ביניהם ונמתח לגובה על 9 או 10 קומות (לא כולל קומות תת קרקע שמכילות כמו בכל כלבו, קומות אוכל ומעדניות). בסמוך למגדל נמצאת תחנת טנוג'י שהיא אחת מתחנות הרכבת הגדולות באוסקה וגם היא מכילה דיפאטו (נגזרת יפנית מהמילה Department store). מצפון לתחנה ולמגדל נמצאים מקדש שיטנוג'י וגם פארק וגן החיות של טנוג'י.

קניות:

אוסקה אמנם קטנה מטוקיו בהרבה אבל בכל הקשור לקניות, היא לא קטנה בכלל. למעשה לפי רוב מדריכי הטיולים, אחד הדברים שמאפיין את אוסקה הוא הקניות. כמו כל עיר גדולה אחרת ביפן ובהתאם למעמדה של אוסקה כעיר השלישית בגודלה (והמטרופולין השני בגודלו) ביפן, אוסקה מלאה בחנויות מכל סוג וגודל. לכל רשת יפנית יש חנות אחת לפחות בעיר.
הקניות באוסקה מרוכזות בשלושה מוקדים עיקריים - אומדה, נאמבה ובשנים האחרונות נוסף האיזור סביב תחנת טנוג'י.

מתחם אומדה הוא מרכז העסקים של אוסקה, בדומה לוולסטריט בניו יורק ומאופיין בגורדי שחקים. באיזור זה נמצאות גם שתי תחנות הרכבת הגדולות ביותר באוסקה - תחנת אוסקה ותחנת אומדה. שתי התחנות מקושרות ביניהן במעברים תת קרקעיים שבהם עשרות חנויות ומקומות אוכל.
על פני האדמה המצב דומה - סביב שתי התחנות הנ"ל ניתן למצוא חנויות ודיפאטו מכל סוג וגודל. מסעדות, ברים ומועדוני קראוקה גם נמצאים באיזור.

איזור נאמבה הוא אולי איזור הקניות הגדול ביותר באוסקה. האיזור מחולק למספר תת איזורים:
- רחובות מקורים כדוגמת אביסובאשי ושינסאיבאשי שהם רחובות של קניות.
- תחנת נאמבה הענקית שבנויה מעל ומתחת למרכז קניות ענק שנקרא 'נאמבה סיטי' ובצמוד נמצא מרכז נאמבה פארקס (Namba Parks) שגם הוא מרכז קניות.
- ממזרח לתחנת נאמבה נמצא האקיהאברה של אוסקה - DenDen Town - זהו רחוב סאקאי (Sakai Suji) שלאורכו יש עשרות חנויות אלקטרוניקה ותחביבים. חנויות רבות מוכרות ציוד אלקטרוני יד-שניה במחירים נוחים ובמצב מעולה. בחלקו הדרומי של הרחוב נמצא מתחם מגדל טסוטנקאקו. ברחובות הצדדיים יש חנויות קטנות וסדנאות של בעלי מלאכה (קצת מזכיר את איזור הרצל בתל אביב...).
- איזור דוטונבורי הוא לא רק אטרקציה תיירותית אלא גם איזור קניות.
- אמריקה מורה (America Mura או Ame Mura) הוא מתחם של חנויות קטנות ומגניבות בדומה לאיזור הארג'וקו בטוקיו. המתחם נמצא ממערב למידוסוג'י (Midosuji) (הרחוב הראשי שחותך את נאמבה מצפון לדרום  מכיוון תחנת שינסאיבאשי עד תחנת נאמבה).
רחוב Orange - נמצא מערבית לאמריקה מורה. נמתח ממזרח (מרחוב Yotsuhasi) למערב (עד רחוב Naniwa וקצת מעבר לו). מאופיין בחנויות בגדים ודברים אחרים. מזכיר קצת את איזור הארגו'וקו שבטוקיו, רק בקטן יותר.

איזור תחנת טנוג'י הוא האיזור השלישי והחדש ביותר של קניות בעיר. סביב מגדל הארוקס ובתוכו נמצאים מספר מרכזי קניות ודיפאטו. כמו באומדה, גם פה החנויות נמצאות מעל ומתחת לאדמה.

לרשתות החנויות הגדולות של יפן יש סניף אחד לפחות באוסקה:
ליודובאשי קאמרה שמתמחה בתחום האלקטרוניקה והצילום (או כל דבר שעובר בו חשמל) יש סניף ענק באומדה בצמוד לתחנת אוסקה.
לביק קאמרה, המתחרה הגדולה של יודובאשי יש סניף גדול באיזור נאמבה.
דון-קיחוטה, רשת החנויות שיש בהן הכל מפעילה לפחות 3 חנויות באוסקה. אחת באומדה ושתיים באיזור נאמבה.
יוניקלו, רשת האופנה הזולה והאיכותית מפעילה לפחות 6 או 7 חנויות באוסקה. הגדולה ביותר נמצאת במתחם אומדה ובמתחם נאמבה יש לפחות שתיים.
דאיסו, רשת חנויות 100 ין הגדולה ביפן מפעילה לפחות 4 חנויות באוסקה, שתיים מהן נמצאות באיזור נמאבה.

אוכל ובילויים:

רוב המבקרים באוסקה עושים זאת בנוסף לקניות גם בגלל האוכל וחיי הלילה. מגוון האוכל באוסקה הוא עצום וטווח המחירים נע מארוחות בפחות מ-500 ין ועד מסעדות פאר של עשרות אלפי ין. גם במקרה זה, פיזור מקומות האוכל דומה לפיזור איזורי הקניות. מתחם אומדה מכיל עשרות מסעדות, ברים, בתי קפה ומועדונים שונים. בגלל אופי הנדל"ן איזור זה מעט יקר יותר לעומת איזור נאמבה שהוא הלב הפועם של חיי הלילה באוסקה. איזור נאמבה שוקק חיים לכל אורך היום ובערב עמוס בבליינים היוצאים לאכול, לשתות או סתם להיפגש עם חברים. באיזור פועלים עשרות ברים ומועדונים מסוגים שונים.
באיזור יש לא מעט ברים המיועדים לזרים או מכוונים לטעמם עם בירות 'מערביות'. במקומות אלו ניתן לפגוש לא מעט זרים שחיים בעיר או מבקרים בה אך גם לא מעט יפנים שמגיעים לשם כדי לנסות לתפוס שיחה באנגלית עם זרים.

כמה מקומות בילוי ששוים איזכור:
בר מרטיני CinqueCento - כשמו כן הוא. בר שהמשקה העיקרי בו הוא מרטיני (מעורבב, לא משוקשק). עד 10 בערב לערך המקום רגוע למדי. מ-10 ועד השעות הקטנות המקום הופך לסואן ולסוג של פיק-אפ בר.
בר משחקי מחשב Space Station - הבר הזעיר הזה מאופין בכמה קונסולות משחקים שונות משנות ה-80 ועד ימינו. נכנסים, מזמינים משקה ואפשר לשחק כמה שרוצים. 
מועדון/בר Balabushka - מועדון-בר זה גדול למדי ומכיל מספר שולחנות סנוקר, פינות ישיבה ורחבת ריקודים. הקהל מעורב - יפנים וזרים.
רשת ברים HUB - לרשת זו שני סניפים עיקריים באוסקה, אחד באומדה שמתפקד כפיק-אפ בר והשני בדוטונבורי שרגוע יותר.
Beer House Molto - ממוקם בקומה ה-31 של מגדל גרנד האנקיו במתחם אומדה. הסיבה העיקרית לשבת דווקא שם היא הנוף העירוני של אוסקה. בירות שונות, חלק מהן בירות קראפט מצוינות. 
The Blarney Stone - רשת מקומית של פאבים אירים. יש אחד באומדה ואחד בשינסאיבאשי. מאופיין בקהל רב של זרים. בסניף באומדה (בו ביקרתי) יש הופעות חיות כמעט כל ערב של אמנים מקומיים או זרים.

כמה מקומות אוכל ששוים איזכור:

רשת Sukiya - רשת אוכל זולה מאוד (יש מנות בפחות מ-500 ין). מנות של אורז עם בשר בקר (או חזיר) חתוך לחתיכות ומוגש עם רטבים ותוספות שונות.
רשת Matsunoya - רשת טונקטסו שזה שניצל יפני. מזמינים אוכל במכונה בכניסה, מגישים את הפתק שיוצא מהמכונה למלצר/ית ומחכים לאוכל.
רשת Yoshinoya - דומה לסוקיה אבל יכולה להיות זולה יותר. 
סושי Sennariya - רשת מסעדות סושי איכותית למדי במחירים סבירים.
רשת סושי Ganko - רשת גדולה למדי של מסעדות סושי. באוסקה עצמה יש לפחות 4 סניפים.
מסעדת יאקיניקו NEXT - נמצאת בקומה ה-9 של דון קיחוטה שנמצא על רחוב מידוסוג'י. יש אפשרות לארוחת 'אכול כפי יכולתך' ל-90 דקות ב-2600 ין בערך (כולל מס).

Hot Pepper - מסעדה-איזקאיה בקומה ה-9 של מתחם Namba Hips שכולל אולמות פצ'ינקו, קראוקה, מסעדות וכו'. ניתן לקחת ארוחת 'אכול ושתה כפי יכולתך' ב-3000 ין לשלוש שעות.
Anngon - מסעדה ויאטנאמית מצוינת. נמצאת קרוב לתחנת שינסאיבאשי.
 CoCo Kare - רשת מסעדות הקארי הגדולה ביותר ביפן. בד"כ אוכל יפני הוא בעל טעמים מעודנים וגם החריף לא ממש חריף אבל פה ניתן לקבל קארי חריף אש אם רוצים.
Kamakura Ramen - אם אתם רוצים ראמן, זה המקום. יש יותר מסניף אחד באוסקה. מזמינים במכונה בכניסה, מתיישבים ותוך דקות מקבלים ראמן טרי ומהביל.
Xinfu hot pot city - מסעדת שאבו-שאבו סינית (עם טויסט יפני). שאבו-שאבו הגיע במקור מסין והמקום הזה סיני מאוד באופי שלו ובסגנון האוכל שמוגש לצד הבשר. ארוחת 'אכול כפי יכולתך' לשעה וחצי עולה כ-2000 ין. 
פיצריה Tokken - פיצה מעולה עם תוספות מגוונות ושמות משעשעים למדי לפיצות (פיצה עם עשבי תיבול שונים נקראת 'ספייס גירלס'). נמצאת מתחת למסילה בחלק הדרומי של תחנת נאמבה (מדרום לנמאבה פארקס).
Brooklyn roasting company - מקום שמוכר קפה מעולה ולא את הנוזל החום שהיפנים למדו מהאמריקאים להכין. נמצא באותו מתחם של הפיצריה Tokken.
Cafe Ciao Presso - רשת בתי קפה מצוינים שפזורים ברחבי העיר. סניף אחד שוכן בקומה ה-16, קומת התצפית החינמית של מגדל הארוקס 300.
Antico Cafe Al Avis - קפה בסגנון צרפתי בקומה 2- של HERBIS PLAZA סמוך לתחנת אוסקה.

מקומות מעניינים בקרבת אוסקה (עד שעה נסיעה):

הר Minoh - שמורת טבע במרחק של חצי שעה נסיעה מתחנת אומדה ובעלות של 270 ין. אחרי שיוצאים מהתחנה בעיירה מינו וחוצים את הכיכר נכנסים למסלול הליכה של כ-45 דקות שמסתיים במפל מים בגובה 30 מטרים. בעונות התיירות יש לאורך המסלול חנויות קטנות ודוכני אוכל המוכרים חטיף שהפך לסימן ההיכר של הפארק - עלה מייפל יפני מיובש ומטוגן ומצופה בטמפורה. חטיף זה נמכר בעיקר בעונת הסתיו אך גם עמוק לתוך החורף.

Itami Sky Park - בחלק הצפון מערבי של אוסקה נמצא שדה התעופה איטאמי, השדה הישן של אוסקה שהפך שדה תעופה לטיסות מקומיות, טיסות לואו קוסט וטיסות לטווחים קצרים מאז שנפתח שדה התעופה קנסאי בשנת 1994. בצידו המערבי של השדה, על גבעה מלאכותית נבנה פארק שאורכו כשני קילומטר (כמעט כאורכו של המסלול הארוך בשדה) במקביל למסלול ההמראה הראשי של השדה. הפארק פתוח ללא עלות לציבור. ניתן להגיע לפארק, לשבת על המדשאות ולהביט במטוסים ממריאים ונוחתים ללא הפרעות. באופן טבעי הפך הפארק למקום חביב על חובבי תעופה וצלמים. מתחנת אוסקה ניתן להגיע ברכבת עד תחנת איטאמי ומשם צריך לקחת אוטובוס.

בנוסף לכל הנ"ל ניתן למצוא דברים מעניינים נוספים באוסקה לינק הבא: 50 דברים לעשות באוסקה

יום שני, 14 בנובמבר 2016

אוכל, קדימה אוכל! (פוסט אוכל #1)

כל מי שמבקר ביפן מהלל את האוכל היפני. בארצנו, סושי אהוב מאוד אלא שהקשר בין סושי בארץ לסושי ביפן, מסתיים בשם המשותף, בצורה הכללית ובמרכיבים הבסיסיים. מבחינת טריות אין מקום להשוואה. הסיכוי למצוא ביפן סושי לא טרי הוא אפסי. גם במקומות הכי זולים (למשל, סושי מסוע של 100 ין לצלחת), הדג תמיד יהיה טרי יותר מכל פיסת דג שתאכלו בסושי בישראל (והאמת שלא רק בישראל..).

האוכל היפני כמובן לא מסתכם בסושי. המטבח היפני עשיר מאוד ומכיל מנות מגוונות וטעימות מאוד. אלא שהפוסט הזה, לא מדבר על סושי, ראמן או יאקיניקו. לא, הפוסט הזה הוא על דברים אחרים. חטיפים, מעדני חלב, גלידות וכו. בכל סופר ביפן אפשר למצוא כל דבר (כמעט) שאפשר למצוא בסופר בישראל, באירופה או בארה"ב, לצד דברים שאפשר למצוא רק ביפן.

אלא שאותם מוצרים לא יפנים שנמכרים ביפן, אמנם מופיעים בצורה המוכרת לנו ובטעמים המוכרים לנו אבל גם בגרסאות מקומיות שיש רק ביפן. למשל, גלידות בטעמים שיש רק ביפן, יוגורטים שונים בטעמים שלא נתקלתי בהם בשום מקום אחר וחטיפים שלעיתים לא ברור על מה חשב מי שהמציא אותם.

נתחיל במספר חטיפים שנתקלתי בהם מאז שהגעתי לפה. למרות שאני לא איש של חטיפים, המצאי האדיר של חטיפים שונים ומוזרים שקיים פה, גורם לי להתפתות ולנסות חטיפים שונים ומיוחדים.

אז קדימה:

מספר 1: חטיף של בוטנים וקרקרי אורז מיובש עטופים באצה. הבוטנים הם בוטנים. הקרקרים המוזרים האלו, פריכים מאוד ובגלל האצות, הטעם מזכיר קצת.. סושי.. 
סיכום: לא רע, יש מצב שאוכל שוב. עם בירה ליד.
חטיף בוטנים וקרקרי אורז מיובש עטוף באצה



מספר 2: חטיף תירס בטעם קרמל. קניתי את זה כי זה נראה כמו במבה. לא שמתי לב שזה תירס ולא בוטנים וגרוע מזה - יש בזה קרמל. ציפיתי לחטיף מלוח והופתעתי מהמתיקות. פריך כמו במבה, הטעם מזכיר סוכריות וורטר'ס אורגינל (שאני מתעב).
סיכום: לאוהבי במבה מתוקה.
חטיף תירס בטעם קרמל
מספר 3: חטיף בטעם קרם אנגלי (קסטרד). הצורה מזכירה קצת צ'יטוס. הטעם מלוח ואי אפשר להפסיק לאכול. לא התרשמתי במיוחד.
סיכום: ויתרתי. 
חטיף בטעם קרם אנגלי (קסטרד)
מספר 4: חטיף גבינות וסלמי מעושן. פה ציפתה לי הפתעה מוחלטת. הייתי בטוח שמדובר בעוד חטיף פריך רגיל ולהפתעתי גיליתי בתוך השקית, שלוש שקיות קטנות יותר וכל אחת מכילה בדיוק מה שמופיע על האריזה החיצונית - מקלות גבינה סטייל ברי/קממבר, מקלות גבינה מעושנת וחתיכות סלמי מעושן (מזכיר קבנוס). בבדיקה בסופרים שונים ובחנויות קונביני שונות, יש כמה סוגים דומים. כולם מיועדים ללכת עם יין או בירה.
סיכום: בהחלט אנסה שוב. הבעיה שמדובר בחטיף יקר יחסית לאחרים (מעל ל-300 ין לשקית).
חטיף גבינות וסלמי מעושן
 מוצרי חלב קיימים ביפן רק מאז שיפן נפתחה אל המערב. בעידן הגלובליזציה, מוצרי חלב נמצאים בכל מקום וגם ביפן. אלא שיפנים מתייחסים למוצרי חלב בצורה קצת שונה והמגוון של מוצרי החלב פה שונה ממה שאנחנו מכירים בארץ או באירופה. למשל, חלב בקרטונים יש. אנחנו רגילים בארץ ל-3-4 יצרנים במקרה הטוב. פה יש כל כך הרבה סוגים של חלב מיצרנים שונים שפשוט אי אפשר לבחור. אני באופן אישי לא שותה חלב ובקפה מעדיף קצת שמנת (בארץ שמנת להקצפה) אלא שפה די קשה למצוא שמנת כזו ואחרי בדיקה בסופרים שונים מצאתי שלושה סוגים - שניים שמגיעים בקרטונים ממש קטנים ועולים די הרבה וסוג אחד שקיים בסופר שיש בו הרבה מוצרים מיובאים ולכן הוא מגיע בקרטון כפול בגודל אבל לא במחיר.

המעניין במוצרים המיובאים שרובם בעצם גרסאות של מוצרים שאנחנו מכירים שמיוצרות במיוחד ליפן עם כיתוב יפני ושמות יפנים. בחלק מהמקרים יש איזה כיתוב באנגלית אבל איכשהו תמיד הוא מעורבב עם יפנית. אתגר למאותגרים ביפנית ואתגר לגוגל לתרגם...

אבל אני סוטה מהנושא - מוצרי חלב. אז הם קיימים ויש מגוון. שמנת חמוצה טרם הצלחתי למצוא. יוגורט יש במגוון גדול בשני סוגים עיקריים - מעדני יוגורט מסוגים שונים. כמעט כולם מכילים פרי כלשהו או מאופיינים במתיקות מעודנת. יוגורט לא ממותק מגיע בקופסאות גדולות של חצאי ליטר/חצי קילו וחלק גדול מהן קרוי 'בולגריה' - ブルガリア. למה בולגריה? אולי בגלל שבולגריה נמצאת בבלקן ומבחינת היפנים, יוגורט זה מאכל בלקני והם מכירים רק את בולגריה? .כבוד לבולגרים.

אני עדיין בשלבי של ניסוי וטעיה עם סוגים שונים של מעדני יוגורט ומוצרי חלב שונים. הרשימה הבאה מציינת את אלו שבלטו לטובה או היו פשוט שונים מכל מה שחשבתי שיהיו. היה מעדן אחד שבלט ממש לרעה והיה מעדן מחלב סויה שהיה מזויע. עף לפח אחרי כפית אחת.

מספר 1: יוגורט 'אקטיביה' בטעם קוקוס. לא ממש רשום אקטיביה אבל הצבעים והעיצוב זהה אז אני מנחש שזה כנראה מאותה משפחה (כפי שמעדני דנונה בארץ ובאירופה נושאים את הלוגו המוכר של דנונה). זה היה אחד המעדנים המוצלחים מאלו שניסיתי. טעם הקוקוס ממש מורגש ונדמה לי שאפילו היו כמה חתיכות ממש קטנות בתחתית. גודל המעדן דרך אגב, קטן בשליש מהמעדנים הקטנים שנמכרים בארץ.
סיכום: יקבל סיבוב שני.
מעדן 'ביו' (אקטיביה) בטעם קוקוס
מספר 2: פודינג קרם קפה. אני לא ממש זוכר מה היה השם של המעדן הזה אבל הוא היה מצוין. טעם קפה חזק ומרקם מוס-קרם. יש המון סוגים של מעדנים בטעם קפה וכולם נחמדים מאוד.
סיכום: לא מחליף קפה אבל יכול להחליף קובית שוקולד אחרי האוכל.
פודינג קרם קפה
מספר 3: גבינת מותכת עם תה ירוק. נמכרים פה סוגים רבים של גבינות מותכות אבל זה משך את עיני בגלל הצבע הירוק הבולט והכיתוב שמבטיח תה ירוק שאני מחבב מאוד. בביקור הקודם שלי ביפן זללתי גלידת תה ירוק בלי סוף. הגבינה הזו הייתה מפתיעה פעמיים - היא בצבע ירוק של תה ירוק ו.. היא מתוקה. הטעם מזכיר גלידת תה ירוק.
סיכום: גימיק נחמד, לא בטוח שאקנה שוב.
גבינה מותכת בטעם תה ירוק
אם כבר דיברתי על גלידה, באחד משיטוטי בסופר גיליתי שמוכרים מנות אישיות של גלידת האגן-דאז בטעמים שונים. בנוסף לטעמים הרגילים שאפשר למצוא כמו שוקולד ווניל, יש כמה טעמים מיוחדים וכמובן שניסיתי חלק מהם, אלא מה? מבין הרביעיה שלהלן, אחת הייתה גלידת שוקולד רגילה והשאר טעמים שלא ראיתי מעולם.

מספר 1: גלידת האגן-דאז בראוניז שוקולד. טעם חזק של בראוניז עם חתיכות קטנות של בראוניז פה ושם.
סיכום: גלידת שוקולד, אפשר לפספס פה?
גלידת האגן-דאז בראוניז שוקולד
מספר 2: גלידת האגן-דאז עוגת גבינה נדירה (תרגום ישיר). גם פה, טעם ברור של עוגת גבינה. קצת מוזר כשזה מגיע בתוך גלידה אבל מיוחד.
סיכום: מעניין אבל עדיף מספר 3.
גלידת האגן-דאז עוגת גבינה נדירה
מספר 3: גלידת האגן-דאז אגוזי מקדמיה. חתיכות של אגוזי מקדמיה הופכות את הגלידה הזו לנחמדה במיוחד.
סיכום: אהבתי.
גלידת האגן-דאז אגוזי מקדמיה
מספר 4: גלידת האגן-דאז תה ירוק. הגלידה האהובה עלי ביפן. אלו שנמכרות טריות בדוכנים מרעננות מאוד ביום חם, אבל גם זו שהגיעה בקופסא הייתה מצוינת.
סיכום: זה ירוק, זה תה, זה טעים.
גלידת האגן-דאז תה ירוק
ולסיום, כמה סוגי קינוח קטנים שניתן למצוא בכל קונביני:

מספר 1: עוגיות פלורנטין. זו הפעם הראשונה שאכלתי עוגיות כאלה אבל הם טעימות מאוד. גם במקרה הזה, ציפיתי למשהו מלוח וקיבלתי משהו מתוק.. אבל העוגיות האלו נחמדות מאוד והולכות יופי עם קפה (אני אישית מסתפק באחת בכל פעם). למי שלא יודע - עוגיות פלורנטין אלו עוגיות קטנות ריבועיות ופריכות מדבש, שקדים קרמל ופירות יבשים ללא קמח או ביצים. קרויות ע"ש העיר פירנצה.
עוגיות פלורנטין
מספר 2: פרוסת עוגת גבינה יבשה. יש המון סוגים של העוגה הזו פה. דילגתי עליהם לרוב ויום אחד החלטתי לבדוק מה זה בדיוק. היה נחמד, לא יותר. אין כמו עוגת הגבינה של אמא.
עוגת גבינה יבשה
מספר 3: גלידיניות Pino. זו הגרסה היפנית המגניבה מאוד לגלידיניות שאנחנו מכירים מהארץ. הגלידוניות קטנות יותר (כשליש מגלידונית ישראלית) ומגיעות בשלל טעמים. לקחתי את הטעם הקלאסי לשם התחלה. נמכרות באריזות אישיות של 6 ואריזות גדולות יותר אם רוצים לחלוק.
גלידוניות Pino

גלידוניות Pino
מספר 4: פוקי Pocki. פוקי הוא קלאסיקה יפנית. מקלות עוגיה מצופים כמעט לכל אורכם בשוקולד ונזללים בשניות (למה כמעט לכל אורכם? כדי שיהיה נוח להחזיק ולא להתלכלך מהשוקולד). לפוקי שלל טעמים ושלל העתקים של חברות מתחרות, אבל יש רק פוקי אחד. תאריך 11.11 הוא יום פוקי ביפן. למה? כי 11.11 נראה כמו 4 פוקי..
פוקי!
פוסט האוכל הבא יוקדש לראמן. יש למה לחכות. איטאדטקימס!

יום שבת, 5 בנובמבר 2016

חודש ראשון - נחיתה, התמקמות, טופסולוגיה, התאקלמות, תחילת התייפנות - חלק ג'

בפרקים הקודמים: הגעתי ליפן, נכנסתי לדירה וטיפלתי בבירוקרטיה.

בשבועיים הראשונים ביפן התחושה שלי הייתה מוזרה. למרות שמקום המגורים לי הוא דירה אותה שכרתי, למרות שטיפלתי בכל מיני עניינים רשמיים שהפכו אותי לתושב זמני וחוקי לגמרי ביפן ולמרות שבזמן הזה גם התחלתי ללמוד (שזו בעצם הסיבה שבגללה הגעתי לפה), הסתובבתי עם תחושה של אירעיות.

מאז קיץ 1997 שבו נסעתי בפעם הראשונה לחו"ל בלי ההורים, יצא לי לטייל לא מעט. ביקרתי ברוב מדינות מערב אירופה (בחלקן יותר מפעם אחת), הייתי שלוש פעמים בארה"ב, שלוש פעמים במזרח אסיה (אחת במסגרת העבודה, הפעמיים האחרות ביפן), אבל כל הנסיעות האלו לא ארכו יותר משלושה שבועות. 

בניגוד לרוב הצעירים הישראלים שאחרי הצבא יוצאים למסע של כמה חודשים במזרח או בדרום אמריקה, אני לא יצאתי למסע כזה. גם כי ידעתי שאני לא בנוי לטיול תרמילאי בתנאים מינימלים (אני אוהב את הנוחות שלי) וגם כי מסיבות שונות זה לא יצא. התגייסתי מאוחר לצבא, המשכתי לשירות קבע ומשם ישר ללימודים באוניברסיטה ובעשור הזה של גיל 20+, אם כבר היה לי את סכומי הכסף הנדרשים לטיול של כמה חודשים, העדפתי לנצל אותו למטרות אחרות.

לפני שנה, באוקטובר 2015, ביקרתי בסיאול וביפן. בסה"כ כ-19 ימים, 13 ימים מתוכם ביפן. אז ידעתי שהזמן שלי ביפן מוגבל והשתדלתי לנצל את הזמן טוב ככל האפשר. גם ההתנהלות שלי בכל מקום לינה הייתה התנהלות של מישהו שיודע הזמן שלו במקום הזה קצר. הוצאתי מהמזוודה רק מה שהייתי צריך כדי שיהיה לי כמה שפחות צורך להתעסק בסידורים אח"כ.

עוד באותו יום בו נכנסתי לדירה, כשהגעתי לפה בתחילת אוקטובר, פרקתי את המזוודה וסידרתי את כל הבגדים בארון ואת שאר הדברים שהבאתי כדי לקבל הרגשה של בית וקביעות. ביומיים-שלושה הראשונים דאגתי לקנות לדירה כל מיני דברים בסיסיים שצריך שיהיו בדירה - כלים שונים, חומרי ניקוי, כמה מגבות וכו'. ועדיין, בשבוע הראשון בתת-מודע שלי כל הזמן הייתה הרגשה שעוד שבועיים אני טס חזרה. כשההרגשה הזו הייתה צפה ועולה, הייתי תופס את עצמי ואומר - רגע, לא. אני לא חוזר עוד שבועיים. אני חוזר בעוד חצי שנה.

יום לפני שחלפו שלושה שבועות מהרגע שהגעתי, אמרתי לעצמי שבעוד יומיים אני למעשה שובר את מחסום שלושת השבועות שתמיד היה לי בנסיעות לחו"ל. תפסתי פתאום שמעולם לא הייתי מחוץ לבית ומחוץ לישראל, יותר מ-21 יום ברציפות. בשלב הזה כבר הייתי עמוק בתוך הלימודים. 

שלושה ימים אחרי שנחתתי באוסקה, הגעתי לבית הספר בפעם הראשונה. יום זה הוקדש להיכרות עם בית הספר ולמבחן רמת ביפנית כדי להחליט באיזו קבוצה לשבץ כל תלמיד. שילוב של שאריות ג'טלג ובלקאאוט, הביא לכך שלא הייתי במיטבי בבחינה ומצאתי את עצמי משובץ בקבוצת המתחילים. בתחילה זה ביאס אותי אבל אחרי שחשבתי על זה קצת, הגעתי למסקנה שאולי זה לטובה. אולי חזרה על הבסיס תעשה לי רק טוב מבחינת ידיעת השפה ובכל מקרה, אמנם הגעתי לפה כדי ללמוד יפנית, אבל גם כדי להנות ולחוות משהו חדש. 

באמצע אוקטובר בערך התחילו ממש הלימודים ומיד מצאתי עצמי עסוק רוב הזמן - בבקרים עובד ומהצהריים לומד. המחשבות המוזרות ותחושת האירעיות נעלמו והתחלתי להרגיש משהו חדש - התחלתי להרגיש שאני נכנס לשגרה מסודרת ונעימה. הרגשתי שאני מתאקלם.

זה לא סוד שביקור ראשון ביפן גורם לאנשים לתחושות שונות שמתחילות בהלם תרבות, ממשיכות בהנאה ופליאה מצורת ההתנהלות של היפנים והדרך בה הם עושים דברים ומסתיימת בסוג של דיכאון עם החזרה ארצה למציאות הים-תיכונית שכל כך שונה מיפן. רוב האנשים מטיילים ביפן תקופות קצרות של שבועיים-שלושה, אבל לפי מאמר של עיתון הארץ מסוף אוקטובר 2016, יש עליה מטורפת במספר הישראלים שנוסעים לבקר ביפן מאז 2010 - מ-6000 איש בערך למעל מ-20 אלף רק השנה. ולא רק זה, אורך הטיול הממוצע שלהם עלה לשלושה שבועות עד חודש. 

כשנמצאים ביפן לתקופה של שלושה שבועות ויותר ובמיוחד מי שחוזר ליפן לביקור שני ושלישי, מוצא עצמו מתחיל לאמץ דפוסי התנהגות יפנים - השתקת הטלפון בכניסה לרכבת התחתית, עמידה מסודרת בתור, קידות קלות ובאופן כללי, כבוד גדול יותר לסובבים אותם (משהו שכל יפני ממוצע עושה מלידה).

לתופעה הזו אני קורא 'התייפנות'. את המונח הזה שמעתי לראשונה במהלך הביקור הראשון שלי ביפן, ב-2013. דני, חברי הישרא-פני, נסע יחד איתי ועם אבי לקיוטו מאוסקה. אחרי שירדנו מהרכבת, הוא אמר שיש בערך 10-15 דקות הליכה אל המלון שלנו. היינו עם המזוודות ואבי אמר שאין לו שום כוונה ללכת ברגל עם המזוודות עד המלון והוא מעדיף לקחת מונית. דני, שאז חי ביפן כבר שבע שנים, אמר לו שמוניות ביפן יקרות. אבי אמר לו שהוא משלם ועצרנו מונית. הנסיעה ארכה קצת פחות מ-10 דקות ועלתה בערך 1200 ין. אחרי שירדנו מהמונית, אבי שאל את דני - נו, בשביל 1200 ין לשבור את הידיים והרגליים ולסחוב מזוודות?
דני משך בכתפיו, חייך ואמר: מה אני אגיד לך, התייפנתי.
התייפנות - תהליך בו מי שנמצא ביפן לתקופה מסוימת, מתחיל לאמץ מנהגים יפנים וסגנון חשיבה יפני. ככל שזמן השהיה ביפן ארוך יותר, תהליך ההתייפנות יהיה בעל השפעה חזקה יותר. מעבר למגורים במדינה מערבית יכול לעצור ואף להפוך את התהליך. ישנה טענה כי יש תקופת זמן שאחריה, גם עזיבת יפן לצמיתות, לא תוכל להפוך את התהליך לגמרי וכי תמיד ישארו שרידים של יפניות במי שחווה את התהליך.
כשהגעתי ליפן בסיבוב הנוכחי, דני אמר לי שהיפנים קצת קמצנים או יכולים להיתפס ככאלו בגלל ההתייחסות שלהם להוצאות מסוימות, למשל עלות של מונית. בתחילה לא ממש הבנתי למה הוא מתכוון וחשבתי שהוא קצת מגזים או שזה סוג של ביקורת שיכולה להיות רק המישהו שחי פה כמה שנים. אחרי כשבועיים-שלושה של מגורים פה, התחלתי להבין למה הוא מתכוון. 

שני ביקורי הקודמים ביפן היו בתור תייר. ככזה, ההתייחסות שלי להוצאה כספית הייתה אחרת. השתדלתי להישאר בתוך מסגרת תקציבית כלשהי שהגדרתי מראש, אבל מכיוון שהייתי בחופשה, היד שלי על הארנק, הייתה קלה יותר. אחרי שיצא לי לנסוע ברכבת כמעט כל יום, ביקרתי בסופר כמה פעמים והבנתי כמה עולים דברים שונים ומה נחשב יקר או זול, התחלתי גם להבין מדוע יפנים מתייחסים למשל, למונית, כמשהו יקר. 
התפיינות לא נוגעת רק לעניינים כלכליים. הו לא. התייפנות נוגעת לרבדים נוספים, עמוקים יותר של החיים. היא נוגעת לצורה בה אתה מתנהל ביום יום בכל דבר - בהפרדת האשפה (עוד נדבר על זה בהמשך), בצורה בה אתה משלם בכל מקום, בכך שאתה משתיק את הטלפון בכניסה לרכבת ולא מעז לדבר בטלפון ברכבת, בדרך בה אתה עומד בתור, כל תור, בכל מקום. 

כמובן שתהליך דומה יכול לקרות לכל אחד שיעבור לחיות בכל מקום אחר ששונה במהותו מהמקום בו הוא נולד. אלא שלדעתי לפחות, התופעה הזו בולטת יותר ביפן מכל מקום אחר בגלל האופי המאוד קונפורמיסטי בו היפנים מתנהלים. רובם הולכים בתלם ונענים לנורמות חברתיות נוקשות למדי. אבל אדם זר, 'מערבי', גם אם הגיע ממדינה יותר רגועה מישראל, ימצא עצמו בתוך מספר חודשים ביפן, מאמץ צורות התנהגות יפניות מבלי שהתכוון. לזה אני מתכוון כשאני מדבר על התייפנות.

שלא יובן לא נכון, ישראלי אני תמיד אשאר עמוק בפנים. גם אם אחיה פה מאה שנה. קשה להתנתק לגמרי ממה שאתה באמת. ואפילו יש כבר דברים שאני חווה ביום יום שגורמים לישראלי שבי לומר: בחייכם, באמת? אבל בהתנהלות היום-יומית שלי, התחושה היא שהתחלתי לפתח דפוסי התנהגות מקומיים. אפשר לומר, שבמידה מסוימת, התחלתי להתייפן..

יום שישי, 4 בנובמבר 2016

חודש ראשון - נחיתה, התמקמות, טופסולוגיה, התאקלמות, תחילת התייפנות - חלק ב'

תקציר הפרק הקודם: נחתתי, קיבלתי תעודת תושב, הגעתי לעיר, הלכתי לאיבוד, קיבלתי טרמפ יפני למשרד המתווכת ומשם הגעתי לדירה אותה שכרתי.

יפן נתפסה במשך שנים כמקום יקר. והיא אכן הייתה מדינה יקרה מאוד בשנות ה-80. בשנות ה-90 היכה ביפן משבר כלכלי שהפיל את המטבע שלה והכניס אותה למיתון עמוק שלמעשה עד היום לא לגמרי התאוששה ממנו. בשנים האחרונות יפן הפכה זולה למדי למטיילים ויעידו על כך המספרים העולים של תיירים ביפן מכל העולם בכלל ומישראל בפרט (בכתבה בעיתון הארץ מסוף אוקטובר 2016 נאמר כי מספר התיירים הישראלים ביפן שילש את עצמו מ-2010 ועד 2016). 

אלא שטיול ביפן ומגורים ביפן הם שני דברים שונים לגמרי. נכון, האוכל שאוכלים הוא אותו אוכל, התחבורה היא אותה תחבורה ובילויים הם אותם בילויים. אלא שהתקציב הוא לא אותו תקציב ובנוסף, סעיף המגורים בתקציב הזה שונה לגמרי. ביפן יש בתי מלון לכל תקציב ולכל טעם וטווח הביניים הוא רחב מאוד והמחירים לרוב סבירים למדי (ואף זולים לעומת מקומות דומים במדינות אחרות). מגורי קבע ביפן זו אופרה אחרת לגמרי.

גודל של דירה ממוצעת ביפן ליחיד נע בין 15 מ"ר ועד ל-25 מ"ר ולרוב מדובר בדירות סטודיו שיש בהן מקום למיטה (לרוב מיטת יחיד), שולחן כתיבה, כיסא ועוד ארונית קטנה. בדירה כזו יהיה מטבחון קטן ובו מקרר קטן, מיקרוגל, כיריים (אם יש מזל, כיריים גז עם שתי להבות) ו.. זהו בערך. חדרון האמבטיה יכלול אמבט קטן ושירותים, במקרים רבים באותו חלל. בדירות רבות יהיה ארון עצום בגודלו. מדוע ארון כ"כ גדול? כנראה בגלל שארון כזה מיועד לאחסון של מזרן פוטון בשעות היום כך שהחדר יהיה פנוי ככל האפשר.  

הדירה אותה שכרתי היא בגודל של 25 מ"ר והיא לא דירת סטודיו. יש בה חלוקה ברורה בין החדר שמשמש כחדר שינה ומגורים לבין איזור המטבח, חדר האמבטיה והכניסה לדירה. כמו לכל דירה בגדלים האלה, גם לזו יש מרפסת, צרה וארוכה לכל אורך הדירה. הגישה אליה היא מחדר המגורים. על המרפסת הזו אי אפשר ממש לשבת והיא משמשת בעיקר לתליית כביסה ובה גם עומדת מכונת הכביסה. כשבחנתי הצעות לדירות שנשלחו אלי מאותו משרד תיווך, ראיתי כי כמעט כל הדירות שמוצעות דרך המשרד הזה, מכילות ריהוט חלקי ובסיסי. קריאה של האותיות הקטנות מגלה כי הריהוט החלקי הזה הוא למעשה בשכירות ומשלמים עליו בכל חודש. למרות זאת, בחרתי עדיין לקחת את האופציה הזו מהסיבה הפשוטה שלא רציתי להתעסק בחיפוש אחרי מיטה אחרי 20 שעות בדרך והגעתי למסקנה שלקנות מיטה, מזרן, שולחן וכו', יעלה לי כנראה אותו דבר כמו לשכור אותם או אולי פחות.. 

תשלום השכירות כולל בד"כ גם עלות חודשית של שימוש במים אבל חשבונות חשמל וגז יש לשלם בנפרד. דמי השכירות שלי כוללים גם הם מים, ביטוחים שונים, דמי שימוש חודשיים בריהוט וגם פוקט ויי-פיי שבלעדיו אין לי קשר לעולם. 

הייתי מודע לקוטנן של הדירות ביפן הן, ממה שראיתי בהצעות השונות לדירות וגם ממה שסיפר לי דני, חברי מאוסקה על הדירות שגר בהן בכל שנותיו ביפן. למרות זאת, ברגע שנכנסתי לדירה בפעם הראשונה, הייתי מופתע מכמה שהכל קטן וקומפקטי ועם זאת, נעים ונוח. במקום להכביר במילים, אתן לתמונות לדבר..

כניסה: פה מורידים נעליים, יפן או לא?
מטבח + חדר אמבטיה: החפץ השחור ליד המקרר אלו הכיריים שיש בהן גם מעין מגירה לצליית דגים

חדר אמבטיה: ראיתי כבר קטנים יותר
חדר המגורים: מיטה, שולחן, כיסא, קולב לבגדים וארון ענק.
ארון ענק (צולם כשהגעתי)
מרפסת: מכונת כביסה ומוט לתליית כביסה
 אחרי שהערכתי את הרכוש עליו אני משלם שכירות, פרקתי את המזוודה וסידרתי הכל במקום כדי לקבל תחושה ראשונית של בית. דני הספיק בינתיים לדבר איתי ואמר לי שיפגוש אותי בערב. הוא ואישתו הכינו עבורי חבילה קטנה שהכילה כמה כלים בסיסיים למטבח עד שאתאפס על עצמי ועל הסביבה. מכיוון שידעתי שלא אספיק וגם לא יהיה לי כוח לקנות ביום ההגעה מצעים למיטה, הבאתי עימי סדין ושתי ציפיות לכריות. כרית לא הייתה לי אבל ערימה של שני מעילים שהבאתי ומספר סוודרים שימשה אותי ככרית ליומיים הראשונים.. 

בשלב הזה העייפות איימה למוטט אותי סופית ונפלתי לשעה וחצי של שינה נטולת חלומות. קונדו-סאן אמרה לי שבין 3 ל-5 אחרי הצהריים אמור להגיע איש של חברת הגז כדי לחבר אותי לשירות. התעוררתי בשלוש והמתנתי לו. אחרי שהוא הגיע (בחמישה לחמש) ועשה את מה שהיה צריך, יצאתי לחפש את הסופר הקרוב כדי לקנות כמה מצרכים בסיסיים כמו נייר טואלט, משהו לאכול וקפה..  

משפט אחד על נייר טואלט ביפן ואני מבטיח לא לשוב לנושא לעולם: נייר טואלט ביפן מרגיש דק ורך יותר מאשר אצלנו. הוא גם מתמוסס במים במהירות רבה יותר. הסיבה לזה, כך למדתי בדרך הלא נעימה, היא מבנה קצת שונה של אסלות שמקשה על ירידת נייר עבה יותר (למשל של טישו) כשמורידים את המים. לא הייתי מודע לעניין הזה ועקב שימוש בנייר הלא מתאים, גרמתי לסתימה קלה באסלה.. מה שגרר ביקור של שרברב יומיים לאחר מכן ונזיפה עדינה מקונדו-סאן שאשתדל להשתמש אך ורק בנייר טואלט. התנצלתי על בורותי והבטחתי לא לחזור על הטעות הזו לעולם. 

איפה היינו? אה,כן.

אחרי מקלחת מעולה (כמה כיף שיש חימום מים מהיר בגז), יצאתי לפגוש את דני. אחרי שהשלמנו פערים של שנה, יצאנו אל דירתו כדי לקחת משם את החבילה שהוא ואישתו, יוקי, הכינו עבורי. הוא נסע עימי חזרה אל דירתי. פרקנו את החבילה, נפרדתי מדני והתמוטטתי לשנת לילה נחוצה מאוד. הייתי זקוק לשינה לא רק בגלל שהייתי עייף בצורה שאי אפשר לתאר אלא גם בגלל שלמחרת היום הייתי אמור להתחיל תהליך נוסף של טופסולוגיה.

למחרת בבוקר הרשיתי לעצמי לקום ביקיצה טבעית. התעוררתי בסביבות 10 ואחרי קפה ראשון של בוקר ביפן, יצאתי לדרך. נאמר לי לפני שהגעתי שעלי לסדר כמה עניינים רשמיים אחרי שאגיע - 
- להירשם במשרד הרובע בו אגור כך שהם ידפיסו את כתובת המגורים שלי על כרטיס התושב הזמני שלי ובאותה הזדמנות גם ירשמו אותי לביטוח הבריאות הממשלתי אליו הייתי מחויב להצטרף לפי תנאי הויזה.
- ללכת לקנות סים יפני לטלפון שלי כי גופים שונים, דורשים מספר טלפון מקומי וממילא המספר הישראלי שלי היה חסר ערך ביפן. חבילת תקשורת דרך המפעיל הישראלי הייתה עולה לי יותר מדי כסף וזו הייתה הוצאה לחינם כי אף גוף רשמי יפני שדורש מספר טלפון, לא יקבל מספר לא יפני.. 
- ללכת לבנק ולפתוח חשבון בנק. אחד הדברים שעליהם התלבטתי רבות היה איך להתנהל עם הכסף ביפן. הדרך הזולה ביותר היא חשבון בנק מקומי שממנו אפשר לשלם שכירות, ביטוח רפואי וגם להחזיק בו כסף לשימוש יומיומי. 

המקום הראשון אליו הלכתי היה משרד הרובע. כל עיר גדולה ביפן מחולקת לרובעים (משהו שגדול יותר משכונה ובעל סמכויות קטנות יותר מרשות מקומית). לכל רובע יש משרד שבו ניתן לקבל שרותי עיריה שונים ומי שעובר דירה, בין אם הוא מקומי או זר, צריך להירשם כדי שיוכל לקבל שירותים, לשלם ביטוח רפואי וכו'. 

ביפן נראה לעיתים שיש המון אנשי שירות שמבצעים במקביל פעולות דומות אבל בניגוד למקומות אחרים בעולם, זה לא פוגם ביעילות אלא תורם לה. בכניסה לבניין מנהלת הרובע, עמדה אישה שתפקידה להפנות את הבאים לתור הנכון או למשרד הנכון. הצגתי בפניה את כרטיס התושב הזמני שלי והיא הבינה מיד מה אני צריך לעשות וקראה לעובדת נוספת שהסבירה לי באנגלית בסיסית מאוד איך למלא טופס רישום ואז הושיבה אותי בתור לפקיד שיטפל בבקשתי. כשהגיע תורי, ברגע שהפקיד ראה שאני זר וראה את כרטיס התושב שלי, הוא ביקש (ביפנית) שאמתין ונעלם. אחרי מספר דקות הופיע בחור אחר שדובר יפנית. הוא טיפל בבקשה, מילא עוד שלושה טפסים שקשורים בעיקר לביטוח הרפואי, לקח את כרטיס התושב כדי שידפיסו עליו את הכתובת בה אני גר ונתן לי חבילה של עלונים ודפי מידע על הרובע וביניהם גם מכתב ברכה ממנהל הרובע. הוא גם הסביר לי שבעוד כשבוע אקבל הביתה מכתב עם פירוט התשלומים של ביטוח הבריאות ואז אצטרך לחזור לשם כדי לקבל פקודות תשלום. כן, בהחלט מדובר בבירוקרטיה. 

מספר דקות לאחר מכן קיבלתי בחזרה את כרטיס התושב שלי כשכתובתי היפנית רשומה מאחור ומצורף אליו דף שמוכיח שנרשמתי במרשם התושבים של הרובע. הפכתי לתושב זר זמני מן השורה. 

הדבר הבא בתוכנית היה רכישת סים עם מספר טלפון יפני. דני אמר לי שהוא ראה שיש אפשרות לרכוש סים פריפייד (משולם מראש) לשיחות בלבד ללא גלישה. מכיוון שיש לי פוקט ויי-פיי, אין לי צורך גם בגלישה. נסעתי למתחם אומדה העצום, גם ניגשתי לחנות הענק של יודובאשי קאמרה שבה מוכרים כל דבר שעובר בו חשמל או עובד על חשמל. 

בקומת הכניסה של חנות כזו בד"כ נמצאים דוכנים עם נציגים של כל חברות הסלורר היפניות. בנוסף, יש גם ממש מרכזי שירות של שלושת חברות הסלולר הגדולות. נסיונותי לברר אם יש סים פריפייד רק לשיחות נתקלו בבעיות תקשורת קלות - רוב הנציגים לא ממש מבינים יפנית, אבל מהר מאוד הבנתי, שכנראה לא אצליח למצוא סים לשיחות בלבד. שוק הסלולר ביפן מתנהל בדומה לצורה בה התנהל שוק הסלולר בארץ לפני רפורמת כחלון - הדרך הקלה ביותר היא לרכוש סים תחת חוזה שכולל גם טלפון ותקף לשנתיים. בשנים האחרונות, יש שינוי בשוק הסלולר היפני והחלו להיכנס מפעילים וירטואלים שלא מחייבים רכישת מכשיר אלא רק סים. 

רוב התוכניות הקיימות לסלולר, לא תקפות עבור זרים שמגיעים לחצי שנה.. בסופו של דבר, אחרי בירורים בדוכנים השונים, הדבר הטוב ביותר שמצאתי היה סים של אחד מהמפעילים הוירטואלים שנותן לי אפשרות לקבל ולהוציא שיחות וגם גלישה בנפח של 110 מ"ב ליום.. התלבטתי מה לעשות והחלטתי לא להחליט והלכתי. בערב התייעצתי על העניין עם אבי שאמר לי שאקח את זה. למחרת חזרתי על הבוקר לאותה חנות, מצאתי את אותו נציג שמאוד שמח לראותי ועוד יותר שמח לגלות שאני רוכש ממנו את הסים. אחרי שוידאנו שהכל עובד כשורה, הוא נתן לי את החדש שלי, שילמתי ויצאתי להשלים את המשימה האחרונה שנותרה לי לפני תחילת הלימודים - פתיחת חשבון בנק.

ביפן יש בנקים רבים, חלקם גדולים מאוד וחלקם קטנים. לכל בנק יש תנאי שונים לפתיחת חשבון לזרים. יש כאלו שמקלים עם זרים ויש כאלו שמחמירים מסיבות שונות (בעיקר מסיבות של רצון למנוע הלבנת הון או מעשי הונאה דומים). דני המליץ לי לפתוח חשבון בבנק SMBC שהוא אחד הבנקים הגדולים ביפן. מכיוון שכבר הייתי באיזור אומדה, ניגשתי לסניף של הבנק הנ"ל שנמצא שם (לא לפני שהלכתי לאיבוד..). כמו במשרדי הרובע, גם בכניסה לבנק עומדים נציגים שתפקידם לסייע ללקוחות למצוא את דרכם למקום הנכון ולחסוך זמן ותור לכולם.

למזלי הנציגה בכניסה הייתה דוברת אנגלית ואחרי שאמרתי לה שאני מעוניין לפתוח חשבון היא לקחה אותי אל נציגה נוספת, גם היא דוברת אנגלית, שביררה מה בדיוק אני רוצה לעשות, הראיתי לה את כרטיס התושב שלי, הסברתי לה מה אני צריך והיא הבינה מיד והושיבה אותי בתור המתאים. דני הכין אותי מראש לכך שפתיחת החשבון יכולה להיות המשימה הכי קשה כי הבנק דורש מסמכים שונים בפתיחת חשבון - כרטיס תושב, כתובת מגורים, הוכחת רישום במרשם התושבים וחותמת אישית..  כל אלה היו ברשותי וניכר היה על פניה של הפקידה שמולה התיישבתי מספר דקות לאחר מכן, שהיא מרוצה מכך שהגעתי מוכן. 

התהליך לקח כחצי שנה (בסה"כ כשעה ורבע כולל המתנה בשני תורים), אבל בסופו קיבלתי לידי פנקס חשבון בנק עם שני כתוב עליו באנגלית וביפנית. שבוע לאחר מכן, הגיע אלי הדוור ומסר לי בדואר רשום, כרטיס בנקט למשיכה והפקדת מזומנים בכספומט. שבועיים וחצי מאוחר יותר גיליתי שאמנם בחרתי באחד הבנקים הטובים ביפן אלא שהבנק הזה מגביל מאוד זרים שבאים לתקופה של פחות משנה ליפן ופותחים בו חשבון. רציתי לשלם את השכירות וגיליתי שאיני יכול לבצע אף פעולת העברת כספים מהחשבון או אליו בשום דרך בכספומט. כשניגשתי לסניף, נאמר לי שאכן אין לי אפשרות לבצע פעולה כזו בכלל. אחרי שהבעתי (בעדינות) את מחאתי על כך ותהיתי מה הטעם בחשבון שאי אפשר לבצע בו פעולות בסיסיות, קיבלתי אישור ממנהל הסניף לבצע העברות כספים רק דרך פקיד (מה שכמובן גורר עמלה של 800 ין לכל פעולה). 

יומיים לאחר שסיימתי את כל הפרוצדרות האלו, הגעתי לבית הספר בפעם הראשונה. בסופו של יום האוריינטציה (שכלל גם מבחן רמה ביפנית), התברר שבית הספר דאג להביא נציגים של בנקים שונים וחברות סלולר שונות עם הצעות מיוחדות לסטודנטים... 

בחלק השלישי  - התאקלמות ותחילת התייפנות.